מנהל, על הרומן של הקולגה שלך כבר דיווחת?

כדי לעמוד בדרישות החוק למניעת הטרדה מינית, לא מספיק שהמנהל עצמו ימנע מהטרדה. הוא צריך לוודא שגם אחרים עושים זאת, וצריך לדווח על חשד להפרת החוק.

כבר לא מספיק לומר "אצלי זה לא קורה", ולא מספיק להסתמך על אחרים שימלאו את הוראות החוק. החוק למניעת הטרדה מינית אינו מסתפק בדרישה כי המנהל עצמו ימנע כמובן מהטרדה או התנכלות, אלא הוא גם דורש כי מנהל שיודע על הטרדה מינית או התנכלות של או על ידי עובדים אחרים בארגון, ידווח על כך ויוודא את בירור הנושא בהתאם להוראות החוק. מנהלים חייבים להיות אקטיביים בטיפול במניעת הטרדה מינית, אחרת הם עלולים להיות מחויבים בפיצוי כספי באופן אישי.

אמריקה?

בארצות הברית הסכומים שנפסקים כפיצוי בתביעות של הטרדה מינית כבר מזמן הפכו לאגדה. אבל אפילו שם, נשבר לאחרונה שיא כשעובדת שזכתה בתביעה על הטרדה מינית זכתה לפיצוי של 168 מיליון דולר. השיא הקודם היה שייך לעובדת בחנות כלבו שקיבלה ממעסיקיה פיצוי כספי של 95 מיליון דולר, לפני כשנה. בישראל, חייב לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה מנהל לפצות באופן אישי עובדת שהטריד בסך של כ300 אלף ש"ח, סכום שנחשב גבוה ותקדימי בארץ. עדיין רחוק מארה"ב, אבל עדיין, לא סכום שיש להקל בו ראש.

השפעת הרשתות החברתיות על קבלה לעבודה

הרשתות החברתיות הן היום חלק בלתי נפרד מחיינו, ויש שאומרים שהן השתלטו על חיינו. אבל הרשתות החברתיות הן לא משהו חדש. הן פשוט מרכזות את הפעילות שלנו באינטרנט, שקיימת כבר די הרבה זמן, למקום אחד. אחד השינויים הגדולים שהן הכניסו לחיים שלנו הוא אובדן האנונימיות. בעבר היה מקובל לומר שכל אחד יכול להיות כל אחד באינטרנט, להתחזות למי שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה. גם היום זה נכון, למשל בטוקבקים, אבל זה נהיה פחות לגיטימי. בכל הנוגע לחיפוש וקבלת עובדים, לרשתות החברתיות תפקיד כפול.

איך הפייסבוק יכול לגרום לפיטוריכם

לייק או הייד: לפעמים זה גם יכול לפגוע בפרנסה

התמונות שחלקתם עם כל העולם ואשתו, הלייקים שפיזרתם בנדיבות (או בקמצנות) וגם דעתכם על גלעד שליט – כל אלו יכולים להפיל אתכם אם הבוס נתקל בפרופיל הפייסבוק שלכם ולא אהב את מה שראה. אבל יש גם מנהלים שלא מוכנים להעסיק סרבני רשתות חברתיות. מהו שביל הזהב? התשובות בפנים:

 http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/385/814.html

ושלא יעבדו עליכם… מהבית

העירוב בין העבודה לחיים הפרטיים הביא לכך שהעבודה מהבית הפכה כבר לשגרה. בין אם זה נעשה בנוסף לעבודה במשרד, כהשלמה לעבודה במשרד, או במקום עבודה במשרד, חשוב להגדיר את הכללים לכך מראש ובבהירות.

למעביד הזכות לקבוע אם הוא מתיר עבודה מהבית או לא. ברירת המחדל היא שעבודה נעשית ממשרדיו של המעביד, ואם העובד מבקש לעבוד מהבית הוא צריך לקבל לכך את הסכמת המעביד. יש ערך וחשיבות להגעתם של העובדים למשרדי המעביד, לעבודה במסגרת מסודרת, ולאינטראקציה בין העובדים. עבודה מהבית לא מתאימה לכל תפקיד, אבל לפעמים דווקא המעביד הוא זה שרוצה שהעובד יעבוד מהבית, בין אם כהשלמה, ובין מאחר ובכך הוא חוסך את הצורך לספק לעובד מקום עבודה, על כל המשתמע מכך. כאמור, מה שחשוב, זה לקבוע מראש את הכללים לכך.

העולם שייך לצעירים?

מקובל לחשוב שלמבוגרים קשה למצוא עבודה, אבל מתברר שגם להיות צעירים מדי לא תמיד עוזר בחיפוש העבודה.

כתבה מעניינת:

Why Millennial Workers Aren't As Useless As You Thought

העולם כבר לא שייך לצעירים?

ממציא לנו פטנטים

נושא הבטחת זכויותיהם של המעבידים בקנין הרוחני שלהם עלה בימים האחרונים לכותרות בכמה ענינים. נושא הקנין הרוחני הוא בדרך כלל בנפשה של החברה. בחברות היי טק בפרט, הקנין הרוחני הוא מהותה של החברה, וההגנה עליו קריטית. זו דוגמא להפרת מאזן האימה הקלאסי בין עובדים למעבידים. דיני העבודה מבוססים על ההנחה כי יחסי הכוחות בין מעבידים לעובדים אינם שוויוניים, וכי למעביד יש יתרון על פני העובד. ההנחה היא שהכח מצוי בידי המעביד, וחוקי המגן מבקשים להבטיח שהמעביד לא ינצל לרעה את חולשתו של העובד ואת תלותו של העובד בו. אלא שבתחום הקנין הרוחני, הכח מצוי בידיהם של העובדים. המעבידים מפקידים בידי העובדים את היקר להם מכל, וסומכים עליהם שלא יגלו אותו.

לאחרונה הושיט בית הדין לעבודה סיוע למעביד אשר עובד בכיר לשעבר שלו ניסה לסחוט אותו ולא איפשר למעביד להגן על הזכויות שלו בצורת רישום פטנט. למרות שהעובד התחייב בחוזה העבודה שלו לחתום על כל מסמך שיידרש כדי להבטיח את זכויות המעביד בקנין הרוחני שיפותח במסגרת העבודה, וחתם על המחאת זכויותיו בפטנט, ולמרות הפצרותיה של החברה, העובד סירב לחתום על טפסי רישום הפטנט ובכך מנע את רישומו ואת ההגנה על הזכויות של המעביד בפטנט הספציפי.

הפרטת האכיפה

מצב האכיפה של זכויות העובדים בישראל אינו מהמשופרים, ומצב זכויותיהם של העובדים בתחומי השמירה והניקיון קשה עוד יותר. גם המחוקק ער לנושא זה, ולאחרונה הוא מצא לכך פתרון. המחוקק החליט להטיל את האחריות לפקח על זכויותיהם של העובדים בענפים אלה על מי שמקבלים את השירותים ממעסיקיהם של העובדים. כלומר, חברות וארגונים רבים נוהגים לרכוש שירותי ניקיון ושמירה מחברות המתמחות בכך. במקום להקצות לכך כח אדם ומשאבים, להכשיר אותם, ולהתעסק באספקת הציוד הדרוש לביצוע השירותים, מעדיפים רבים לפנות אל גורם מקצועי, שזו התמחותו. ואכן, ישנן בארץ חברות שמירה או ניקיון רבות, שפרנסתן באספקת שירותים אלה. המחוקק החליט לתפוס טרמפ על הסידור הזה, והחליט לגייס את מי שמקבלים את השירותים מחברות השמירה והניקיון לעשות את עבודתה של המדינה.