התובע, שימש כאדריכל ומנהל פרויקטים באמדוקס ובחברת בת של אמדוקס משך כ-17 שנה, וסיפק את השירותים כעצמאי. לאחר סיום ההתקשרות עימו, טען התובע כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין אמדוקס במהלך כשבע השנים האחרונות, וביקש לקבל את כל הזכויות הנלוות המגיעות לו כעובד. מנגד טענו החברות מקבלות השירותים כי התמורה ששולמה לקבלן מדי חודש היתה גבוהה במיוחד ואינה מצדיקה שתלום זכויות נוספות מעבר לה.
לצורך הכרעה בשאלה, יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי. במקרה דנן, המבחנים ברובם מטים בבירור את הכף לטובת ההכרה בקיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים-
הוכח בבית הדין כי הנתבעות מהוות "מפעל" שניתן להשתלב בו, משך כל השנים ובאופן יום יומי, עבד התובע במשרדי הנתבעות ועבורן בלבד, השתמש במחשב נייח ומדפסת השייכים לנתבעות, עבד תוך דיווח חודשי של שעות עבודתו לנתבעות, גם אם כי לשיטת הנתבעת, לא היה זה במסגרת הדיווח כמקובל לעובדים שכירים; ככלל, התובע עבד באופן אישי ולא העסיק אנשים מטעמו, אלא לצורך ביצוע עבודות מסוימות שנזקק לשירותיהם עבור הנתבעות. כאמור, גם אם בפועל עבודתו של התובע הייתה כנגד הנפקת חשבוניות ודיווח לשלטונות המס, הרי שאין מדובר במבחן בעל משקל רב כנגד יתר הסממנים העיקריים המצביעים על יחסי עבודה.
אין חולק כי לאורך תקופת ההתקשרות ולמצער בשלוש הזדמנויות שונות, הציעו הנתבעות לתובע לעבור לעבוד במעמד של שכיר, דבר שלא נעשה. קיימת מחלוקת בין הצדדים, מדוע הדברים לא הבשילו לכדי יישום.
בית הדין השתכנע כאמור כי מרבית המאפיינים בהעסקתו של התובע מובילים למסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד. לאחר קביעה זו, נפנה בית הדין לדון בטענת הקיזוז וההשבה שהעלו הנתבעות, שטענו כי התמורה ששולמה לתובע היתה גבוהה משמעותית מזו שהיתה משולמת לו מזו שהיה מקבל כעובד, ולכן מכסה את כל התנאים שהוא תובע. בית הדין קובע כי הוכח בפניו כי הממונה על התובע השתכר שכר חודשי של 32,000 ₪; כך שלו היה מתקבל התובע לעבודה כשכיר, היה ככל הנראה משתכר אף פחות מכך. בפועל, השתכר התובע כ-65,000 ₪ כהודאתו, ולגישת אמדוקס שגם נתמכה בעדויות וראיות, אף קרוב ל-70,000 ₪. במצב דברים זה, שבו התמורה ששולמה לתובע עלתה על 50% מהשכר שהיה מקבל לו היה מועסק כעובד שכיר, התמורה שקיבל התובע כיסתה את מלוא זכויותיו הסוציאליות, לרבות פיצויי פיטורים ואף מעבר לכך. לכן מחד, אין מקום לחייב את התובע להשיב לנתבעות את סכומי היתר שקיבל מדי חודש; ומאידך, אין מקום לחייב את נתבעות לשלם לו את הזכויות הסוציאליות שתבע.
בית הדין ביקש להדגיש כי במקרה הנוכחי הוא לא שוכנע שאופן ההעסקה בדרך של "קבלן עצמאי" נכפתה בדרך זו או אחרת על התובע, וכי לתובע הייתה זכות בחירה האם לעבור לעבוד כשכיר, וזאת ביותר מהזדמנות אחת. על כן, ובהתאם להכלה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה (בענין ענת אמיר), אין גם צידוק לגישה ההרתעתית שתחייב את הנתבעות בתשלום הזכויות שתבע. התביעה נדחתה.
שירה להט 