בית הדין הארצי לעבודה הפך את החלטת בית הדין האזורי.
החברה הגישה לבית הדין הארצי ערעור, וצמצמה משמעותית את בקשתה, וביקשה לקבל איכון של הטלפון רק בשני חודשי העבודה האחרונים ורק בשעות מסויומות. בית הדין קבע שבמקרה הזה האיזון בין זכות העובד לפרטיות, אל מול כך שהבקשה של החברה צומצמה משמעותית והגבלה רק לתקופה קצרה, ובהתחשב בכך שהמדובר בטלפון שהמעסיק העמיד לרשות העובד לצרכי עבודתו, ובהתחשב בכך שכאשר עובדים מבקשים דוחות כאלה, בתי הדין נענים לבקשותיהם- מחייב הענות לבקשת החברה, ומתן הדוח. לעובד ניתנה האפשרות להשחיר בדוח שיתקבל מחברת הסלולר, לפני מסירתו לחברה, את המידע שהוא חושב שהוא עודף ושאינו רלבנטי (אך מובן כי יהיה בכך משום הודאה כי בזמנים המושחרים הוא אל עסק בעבודתו).
פסק הדין של האזורי קבע:
בעקבות תביעה שהגיש העובד נגד מעסיקתו, פנתה המעסיקה לבית הדין לעבודה, וביקשה כי זה יורה לחברת הסלולר למסור דו"ח איכון של הטלפון הסלולרי של העובד בחודשיים האחרונים לעבודתו. המדובר היה בטלפון סלולרי של המעסיקה שניתן לעובד לצרכי עבודתו. דו"ח האיכון, המצביע על מיקומו של הטלפון בכל רגע, התבקש על ידי המעסיקה כדי להראות כי בתקופה שקדמה לפיטוריו, העובד לא היה עסוק בתפקידו כסוכן מכירות, אלא עסק בעיסוקים אחרים לחלוטין על חשבון עבודתו ותוך כדי הזנחת תפקידו. המעסיקה טוענת כי הלכה למעשה, העובד עבד באותה העת ביזמות נדל"ן, וכי דו"ח האיכון יוכל לשפוך אור על שאלת מקום הימצאותו האמיתי של העובד בעת הרלוונטית, ובכך ליתן מענה אובייקטיבי למחלוקות שעלו בתביעה.