חובת שימוע לפני ניוד לתפקיד אחר

לפני העברה לתפקיד אחר חייב המעסיק לערוך לעובד שימוע כדין, ועליו להראות שטרם קבלת ההחלטה, הוא שקל את כל החלופות ואת טענות העובד.

בשני מקרים נדונו לאחרונה בבתי הדין לעבודה תביעותיהם של עובדים שהועברו מתפקידם וטענו כי ההעברה היתה שלא כדין. באחד המקרים[1] נתן בית הדין האזורי לעבודה צו אשר הורה על ביטול הניוד, ובמקרה אחר[2] החליט המעסיק לחזור בו מההחלטה על הניוד לאור פניית העובד לבית הדין, ובית הדין הארצי לעבודה זיכה את העובד בפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין עצם הכוונה לניידו, הגם שהניוד לא יצא אל הפועל.

הלכה היא כי למעסיק שמורה הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל לפי הבנתו ושיקול דעתו, ומכח פררוגטיבה זו שמורה לו הסמכות להביא לשינויים בתנאי העבודה ואף להעביר עובד מתפקיד אחד למשנהו,

מגבלות חדשות על שימוש בטביעת אצבע ומידע ביומטרי אחר במקום העבודה

אל בית הדין הארצי לעבודה הוגש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בו אישר בית הדין האזורי לעיריית קלנסווה לחייב (ללא התיעצות עם ארגון העובדים) את עובדות ההוראה של העיריה לדווח על שעות עבודתן באמצעות טביעת אצבע, וכן אישר בית הדין שלא לשלם שכר למי שלא עשו כן. הסתדרות העובדים ערערה על קביעות אלה.

בפסק דינו נדרש בית הדין הארצי לסוגיית הלגיטימיות של השימוש במידע ביומטרי על ידי המעסיק.

בית הדין עמד על מהות המידע הביומטרי, וטביעת אצבע בכלל זה, וקבע כי טביעת אצבע היא מידע פרטי-אישי של אדם, ומסירתה לאחר פוגעת, כבר בעצם המסירה, בפרטיות ובאוטונומיה של המוסֵר. מסירת טביעת אצבע, גורמת לאדם שמסר אותה לאבד את שליטתו על מידע הייחודי לו באופן מובהק, המאפשר זיהוי חד ערכי שלו ומהווה חלק מגופו (וזאת למרות שנטען כאן כי המידע הנאסף על ידי המערכת אינו מאפשר שיחזור של טביעת האצבע אלא הוא מידע חלקי בלבד שרק מאפשר זיהוי). השילוב של אופיו הייחודי של המידע מחד, ואובדן השליטה עליו מאידך, הוא-הוא היוצר את הפגיעה הן בפרטיות והן באוטונומיה. פגיעה נוספת ונפרדת בפרטיות ובאוטונומיה נגרמת כתוצאה מהסיכון הכבד לשימוש לרעה בטביעת האצבע או לשימוש בה שלא למטרה שלשמה נמסרה. לפיכך, על טביעת אצבע חולשות הוראות החקיקה והפסיקה הרלוונטיות לזכות לפרטיות.